הסיפור שלי
נעים מאוד אני שלמה קפלן בן 27 , נשוי לשושי המדהימה ואני גר באבני חפץ. אני חי ונושם את העולמות של פסיכולוגיה, טיפול, התפתחות אישית, ועולם הסוסים, כדי להבין איך הגעתי לפה אני אחזור 10 שנים אחורה ואספר בקצרה את המסע שלי.
הייתי ילד אבוד בן 17 שמחפש את עצמו בעולם הגדול, בזמנו הייתי בתהליך של ריפוי נפשי אחרי שנים של סבל בגלל אלימות נפשית ולפעמים פיזית שסבלתי כנער מתבגר מצד הדמויות האחראיות. בזמנו הייתי ילד בישיבה קטנה, לא שאלו אותי מה אני אוהב ומה אני רוצה לעשות, הם קבעו שאני צריך לשבת וללמוד במשך שעות, הם החליטו איך אני צריך להתלבש ומה מותר ואסור לי לראות ולשמוע. בזמנו הרגשתי כמו אריה שכלוא בכלוב קטן, זה השפיע עלי בצורה עמוקה, הייתי בדיכאון קשה והערך העצמי שלי היה ברצפה, אפשר לומר שהייתי מרוסק נפשית. באותו הזמן הגעתי להחלטה שכשאני אגדל אני אעזור לילדים ונערים שנמצאים במצב שלי, זה מה שהחזיק אותי ונתן לי כוח ותקווה להמשיך האלה למרות כל מה שעברתי בזמנו. כשיצאתי מהבית בגיל 17 ונכנסתי לישיבה גדולה עם פנימייה קיבלתי את החופש שכל כך ייחלתי לו, מצאתי את עצמי נמשך לסוסים, היה משהו בסוסים שגרם להימשך אליהם כמו ברזל למגנט. היה משהו בסוס שגרם לי להרגיש טוב, יש בסוסים קסם מיוחד שמושך אנשים שעוברים תקופה קשה. הם תמכו בי וריפאו לי את הנפש.
בהתחלה פחדתי מהגודל ומהעוצמה של הסוס, לא הכרתי את הטבע שלהם, אבל בהדרגה התחלתי להכיר את החייה המדהימה הזאת ומצאתי את עצמי מבלה שעות וימים בחוות סוסים, זה שינה אותי לגמרי, מנער אבוד ומרוסק נהפכתי לנער עם זהות של 'אדם שעובד עם סוסים' וזה העלה לי את הערך העצמי ואת הביטחון העצמי. אפשר לומר שהסוסים שינו אותי מקצה לקצה.
באותו זמן היה לי חלום להיות מדריך רכיבה טיפולית כדי לעזור לילדים ונערים לצאת מהמצוקה שלהם דרך עולם הסוסים, והגשמתי את החלום, נרשמתי לקורס מדריכי רכיבה טיפולי. התהליך של הקורס היה תהליך אישי של התפתחות אישית, ככל שהכרתי יותר את עולם הסוסים ולמדתי והתקדמתי ברכיבה ככה נהייתי מודע יותר לעצמי והביטחון העצמי והערך העצמי של גדלו. הסוסים לימדו אותי הרבה על עצמי ועל החיים, למדתי אסטרטגיות להתמודד עם אתגרים ופחדים. כשסיימתי את הלימודים של הרכיבה הטיפולית הייתי במצב ממש טוב, במצב חברתי כלכלי ונפשי מצוינים. במהלך הלימודים הייתי רועה צאן למשך תקופה של 4 חודשים, גם מזה למדתי הרבה וזה בהחלט תרם למסע שלי.
אחרי סיום הלימודים עסקתי למשך 6 שנים ברכיבה טיפולית, טיפלתי ועזרתי למאות ילדים עם האתגרים שלהם. היו ילדים שהמסגרת השבועית שלהם איתי ועם הסוסים היו האור היחיד בחיים שלהם, ידעתי את זה, לכן נתתי את הנשמה שלי לאותם הילדים, תמכתי בהם רגשית ונתתי להם את הכלים שיש לי כדי שהם יוכלו להתמודד ולפרוח. הפידבקים שקיבלתי מההורים היו מרגשים אותי כל פעם מחדש, הידיעה שילד משתנה אחרי תקופה קצרה בעבודה עם הסוסים הוא מרגש ונותן הרבה כוח להמשיך האלה עם העבודה המשמעותית הזאת.
במהלך הדרך החלטתי לקחת את זה כמה צעדים קדימה וללמוד ולהתמחות עוד יותר במטרה לעזור גם למבוגרים להתמודד עם הקשיים שלהם ולהגיע לאיפה שהם רוצים להגיע בחיים האישיים. לכן התחלתי מסע ארוך של לימודים במטרה להעשיר את הידע על נפש האדם ולקבל כלים לעזור לאנשים. למדתי NLP ודמיון מודרך במכללת רטר מטעם אוניברסיטת חיפה.
היום אני מצויד בידע הנצרך ובכלים מתקדמים לעזור לאנשים עם הקשיים וההתמודדויות שלהם ולהביא אותם לאיפה שהם רוצים. יש לי הבנה בנפש האדם עם כל המורכבויות שלו גם מהסיפור חיים שלי וגם מההכשרות המקצועיות שעברתי במהלך הדרך. אני יכול להבין אדם שמרגיש תקוע ועובר תקופה קשה, כי גם אני הייתי שם בעבר. יש לי את הרצון והתשוקה לעזור לאנשים דרך עולם הסוסים, זה לא משנה אם זה מבוגרים נערים או ילדים וזה מה שעשיתי ב6 שנים האחרונות וזה מה שאני ממשיך לעשות.
הדרך שלי בעבודה עם סוסים
התחום של הסוסים הוא תחום מפותח מאוד עם הרבה תתי תחומים, יש הרבה תחומי ספורט שקשורים לסוסים, כמו ריינינג, קפיצות, דסאז', תחרויות ריצה ועוד תחומים שונים, אין לזה סוף .
בתחילת דרכי בעולם הסוסים לקחתי את זה יותר בקטע ספורטיבי, נהניתי לדהור בשדות, ולהתאמן ברכיבה מקצועית במגרש, רציתי להתחרות בריינינג. בשלב מסוים פיתחתי גישה אחרת ואני אסביר איך הגעתי לשם.
באילוף מסורתי של סוסים מתחילים עם זה ש'שוברים את הסוס', עושים הכל כדי שהסוס יבין מי הבוס, זה כולל אלימות פיזית של הצלפות, הפחדת הסוס ועוד אמצעים אלימים ובכך מכריחים את הסוס לעשות את מה שהוא התבקש לעשות, ובדרך הזה אפשר להגיע לתוצאות (פיזיות) מרשימות. בתחילת דרכי לימדתי ילדים להראות לסוס 'מי השולט' ואם צריך להצליף בו עם השוט כדי להגיע לדהירה זה בסדר. ובדרך הזאת הבאתי אותם לתוצאות מרשימות (של רכיבה) בזמן קצר יחסית, בכך פספסתי את העיקר, העיקר הוא לא הרכיבה עצמה אלא מה לומדים ומקבלים מהסוסים מעבר לרכיבה, (תקשורת מכבדת ונכונה, אסרטיביות, חמלה, מודעות עצמית, כבוד לאחר, ועוד…) הילד אומנם למד להזיז את הסוס אבל הוא למד גם מסר לא חינוכי בעליל. בזמנו זה היה נראה לגיטימי, הסוס הוא בע"ח גדול הוא חזק ועוצמתי אז קצת כוח לא יזיק לו. בדיעבד זה טעות. כשלמדתי לעמוק על טבעו של הסוס נפתח בפני עולם עשיר ומרתק – עולם של מודעות עצמית (כדי לתקשר נכון עם הסוס חייבים להיות מודעים למה שעובר עליכם), עולם של רגש עולם של תקשורת מדהימה עם הבע"ח הענק והרגיש הזה.
אפשר לפתח מערכת יחסים מדהימה עם הסוס ולתקשר איתו ברכות ובעדינות ולהגיע לתוצאות מדהימות, (כשאני רוכב אני משתמש רק בשפת גוף ובאנרגיה) במקום לגרום לו לעשות את מה שאנחנו רוצים דרך כוח ואלימות, אפשר לייצור מערכת יחסים עם הסוס שמבוססת על כבוד, הבנה, חמלה, תקשורת ועדינות, ובכך להביא את הסוס לזה שהוא ירצה וישמח לשתף איתנו פעולה.
בהדרגה למדתי על הורסמנשיפ טבעי (שיטת עבודה עם הסוס דרך תקשורת מתוך מבט עיניו הטבעי של הסוס) השיטה שלי מבוססת על כבוד לסוס ולרצונות שלו, תקשורת והבנה הדדית.
כדי לרכב על סוס צריך להכיר את הטבע של הסוס ולדעת איך הסוס רואה את העולם, איך הסוס חושב, מה חשוב לסוס. ורק בצורה הזאת אפשר לרתום את הסוס לשתף פעולה מרצון בלי אלימות הפחדה וכפייה.
בדרך הזאת אולי לא מגיעים במהירות לדהירה, אבל בהדרגה מפתחים ידע נרחב על עולם הסוסים, לומדים איך להבין את הסוס ואיך לתקשר עם הסוס, וכשיש תקשורת טובה עם כבוד ואהבה לסוס אפשר להביא אותו לכך שהסוס יהיה מוכן לדהור כשמבקשים ממנו (אם הוא רוצה בכך), וכשזה קורה התחושה היא הרבה יותר טובה מאשר אם הצלחתי להריץ אותו דרך דרבונים (בעיטות).
בשלב הראשון מכירים את הסוס ואת עולמו, עובדים איתו מהקרקע וקצת ברכיבה, ובהדרגה מפתחים את הידע הנצרך ומפתחים מערכת יחסים בריאה עם הסוסים. ובכך מגיעים לתוצאות טובות ברכיבה. התהליך הוא יותר הדרגתי ואיטי אבל הוא יותר מספק ומעשיר. הערך שמקבלים הוא מעבר לדהירה.
התקופה שהייתי רועה צאן ומה זה עשה לי
בקצה של החווה, אחרי דיר העיזים היה לי בקתת עץ שגרתי בו, היה לי שם מטבח כפרי עם נוף לשדות, חדר שינה פשוט ודק מעץ שמשקיף לדיר העיזים.
הייתי אז בחור צעיר בן 20 שעדיין מתפתח ומעצב את עצמו ואת הזהות שלו.
זה היה בנובמבר 2017, עוד בתחילת החורף. השדות שנשקפו מהחלון של הבקתה שלי היו עדיין חומים, זה עניין של זמן עד שהגשם ירד ויצבע את השדות בירוק בהיר.
את הבוקר הייתי מתחיל בדיר, כשהעולם היה עדיין יישן והציפורים כבר מנוהלות את שגרת הבוקר שלהם. הייתי יוצא מהבקתה שלי לכל היופי שחיכה לי בחוץ. מאחורי שער הברזל של הדיר חיכו לי כ150 זוגות עיניים של עיזים שמביטים בי בשלווה ומחכים לארוחת הבוקר שלהם, הם התעוררו מזמן, כבר בעלות השחר.
הייתי מעמיס קוביות של חציר על המריצה הישנה, וככה הייתי עובר בין האבוסים ומחלק לעיזים את החציר של הבוקר.
היה קסם מיוחד בדיר, הזמן שם עצר מלכת, הקולות של החווה ושל הבוקר, הנוכחות של העיזים היו מעבירים אותי לתדר אחר, אני לא יודע איך להסביר את זה, כדי להבין את זה צריך לחוות את זה.
תוך כדי שהעיזים היו אוכלות את ארוחת הבוקר שלהם, הייתי גורף את הדיר ומנקה אותו, העיזים שסיימו לאכול היו מחכות לי בכניסה למחלבה, הן רצו להיכנס לשם כי חיכה להן שם תערובת טעימה של גרגירי תירס וחיטה.
הייתי חולב אותן לתוך דליים גדולים וישר שם במקרר כדי שהחלב לא יתקלקל, בהמשך היום ייקחו את דליי החלב כדי לייצר מהם גבינות עיזים.
ככה היה נראה בוקר שגרתי, אהבתי את זה, היה לי כיף לקום בבוקר למרות שהייתי קם בשעה מוקדמת.
במהלך היום הייתי עובד בחווה, לפעמים מתקן גדרות ולפעמים מבקע גזעי עצים להסקה לקראת החורף ולפעמים הייתי משתתף בייצור גבינות.
החלק האהוב עלי ביותר היה המרעה. כל יום כ4 שעות לפני השקיעה כל ה150 עזים היו מחכות לי בסבלנות ליד השער האחורי של הדיר שיוצא לשדות, הכלבים גם היו רצים בהתרגשות לקראת המרעה היומי. בניגוד לעיזים, לכלבים לא היה סבלנות.
איך שפתחתי את השער, כמו הר געש שמתפרץ כל ה150 עזים היו פורצים להם החוצה ומתחילים את המסע היומי לחיפוש אחר עשב עסיסי, העדר כיחידה אחת הייתה צועדת במהירות לכיוון הקצה של השדה שלנו איפה שעובר נחל אלכסנדר.
אני צועד בראש עם הכלבים ומאחורי עדר של 150 עזים.
הרגשתי כמו מלך, אני המנהיג, אני בוחר לאיפה הולכים, האם הולכים היום לפרדס הנטוש של האפרסמונים או לחורשה של האקליפטוסים.
כשהגענו ליעד הייתי עוצר והעיזים היו מאטות את הקצב ומתחילות לאכול, וככה הייתי מעביר את השלוש שעות הקרובות, בטבע עם העזים.
במהלך הזמן הזה הייתי כותב. כתבתי על החיים, על מה שעובר עלי בהווה, מה שעבר עלי בעבר כילד ועל איך אני רואה את החיים שלי בעתיד. כתבתי וכתבי, ועל הדרך הגעתי לתובנות מעניינות על החיים.
ככה עברו להם הימים, הגשם התחיל לרדת והשדות שנשקפו מחלון הבקתה שלי נצבעו להם בירוק. לפעמים הייתי יוצא לבד למרעה ולפעמים חבר או שניים היו מתלווים אלי.
ככה עברו להם 4 חודשים. ה4 חודשים הללו שינו את חיי, למדתי הרבה על עצמי ועל העולם מתוך הכתיבה. המודעות העצמית שלי גדלה, נהייתי אדם יותר טוב, יותר רגיש, יותר אמפתי, למדתי לדאוג לאחר ולתמוך. הייתי המנהיג של העזים, דאגתי להם לאוכל, חלבתי אותן, וכשגדי חדש נולד הייתי דואג לגדי המתוק ולאמא עיזה הטריה. זה לימד אותי מה זה אחריות והתמסרות.
